המובן מאליו

כשנסענו לרילוקיישן פתאום מצאתי את עצמי עושה דברים שבישראל לא עשיתי בכלל, או שהיה לוקח לי המון זמן להחליט ולעשות. למשל, אחרי חודשים ספורים בשיקגו עידן רייכל הגיע להופיע בפסטיבל מוזיקת עולם ואני, בלי לחשוב יותר מדי, הזמנתי כרטיסים ומצאתי בייביסיטר לנוגה שהיתה אז בת שנתיים. וככה, כשאני מכירה שני אנשים וחצי בערך ובשיא החורף (חורף של שיקגו, לא חורף של ישראל) יצאנו להופעה והשארנו את הילדים עם בייביסיטר.

גיליתי גם שיש כל מיני פעילויות מקסימות לילדים.ות בספריה המקומית ופעילויות שהעיריה מארגנת כמו למשל הצגות בסופ"ש וירידים נחמדים בכל מיני נושאים. וכל הזמן אמרתי לעצמי שאיך זה שבישראל לא היו לנו פעילויות כאלה.

ואז חזרנו לארץ וגיליתי שכל זה קיים גם פה (רק בלי השלג ובשפת האם שלנו). וחשבתי איך זה יכול להיות שהייתי צריכה לטוס 14 שעות מהבית כדי לגלות את זה?

אז ברור שאחת הסיבות היתה שבחו"ל פתאום היה לי זמן לבדוק ולחפש ופנאי רגשי לקבוע ולחשוב, כי לא עבדתי במשרה מלאה והכל יותר רגוע.

אבל אני חושבת שזו גם התחושה הזו שברילוקיישן הכל זמני כי אנחנו פה לזמן קצוב (באנו בהתחלה לשנתיים). ואם עידן רייכל מגיע אז מי יודעת מתי יהיה פה בפעם הבאה ולא כדאי לפספס.

ובישראל.. אני פה, ועידן רייכל יופיע שוב גם בחודש הבא והתחושה היא שהכל כאן ושום דבר לא ישתנה, אז אין לאן לרוץ.

אבל האמת היא, שהחיים הם רילוקיישן אחד גדול ואנחנו לא יכולות לדעת מתי באמת תהיה ההופעה הבאה ומתי נוכל לצאת שוב ליריד ההוא. ופתאום הילדה כבר לא בת שנתיים וההצגה ההיא שחשבת לקחת אותה כבר בכלל לא מעניינת אותה.

אל תקחו שום דבר כמובן מאליו ואל תחכו. אם בא לכן לעשות משהו תעשו אותו היום, כי מחר.. מי יודעת מה יהיה מחר.